כה אמר זבולוני
Bookmark and Share
 
8/12/08
 





עשהאל דה-קיד בדרכו למבצר אל-עמו

הקרב על ה- "אל-עמו"
אלי זבולוני

השמש בהקה במרומי שמי התכלת המתכתיים, נץ רעב דאה בשמיים מחפש לשווא טרף קל, רוח מזרחית נשבה מעלה תמרות אבק, שקט שרר ברחבי הרי חברון. במרומי גבעה חשופה, עמד בגאווה מבנה אבן חום גדול ונשגב, מבצר אל-עמו.

זר כי יקרב למבצר יוכל לשמוע קול רעש והמולה המנוגדים כל כך לשקט ששרר בחוץ. קול הלמות פטישים, מכות קורנסים, האש הבוערת בכבשן, ושאון עם רב. ואם יזכה אותו אדם להיכנס בשערי המבצר הגדול, יוכל לראות חבורות חבורות של נערים שזקנם לא צימח, חלקם עוסקים בביצור המקום, חלקם יושבים ולומדים תורה וחלק מתלחשים בלהט רב. במקום אחר עסוקות נערות נאות מראה בבחישה בתרוודים גדולים, בהכנת אוכל ובסריגת כיפות צמר גדולות.

עשהאל-דֶה-קיד דירבן את סוסתו הנאמנה נצחיה, שעות הוא רוכב והדרך עדיין ארוכה. דבריה של מרגלית זוגתו, אשר לפני צאתו לדרך שאלה: "דה-קידי, מתי כבר תיקחני לאישה ורעיה כדת משה וישראל?" לא נתנו לו מנוח. האם באמת היא הראויה? הרי בפחות משבעה ילדים היא לא תסתפק?
לגם עשהאל לגימה ארוכה מן היי"ש שבמימייתו, נשא ליבו בתפילה, וכמעשה נסים ראה באופק את מבצר אל-עמו, מחוז חפצו. "ברוך המקום שעשה לי קפיצת הדרך" לחש עשהאל בכוונה גדולה, ליטף את נצחיה שהחישה צעדיה, ומקץ זמן לא רב עמד בשעריו של המבצר.

את פניו קיבלה דניאלה-הלבנה-המשתטחת-על-הסלעים, "עשהאל יקירי, ברוך בואך, שמועה גונבה לאוזניי כי כוחותיו של השריף הרשע מתכוננים להתקפה על מבצר קודשנו, תרום לנו מחכמתך וניסיונך כדי שנוכל למגר את כוחות השְחור".
"היכן סגני שמעיה הבועט? ושאר החבורה" שאל עשהאל אימת-המזרח בקול תקיף, "מתחזקים באמונה אצל מורה ההלכה" החזירה דניאלה בדבקות רבה.

"ורק בגללכם צאן קדושים ובזכות מסירות הנפש..." נשמעו דבריו של רֶבּ שמואל-המתלהם מחדר ההתחזקות. "מסירות, שְמסירות" מלמל יהודה-אל ליצן החבורה. "איפה עוד נקבל מגורים בחינם, אוכל, כלכלה, בלי לעבוד, בלי חוקים, והעיקר לראות ללא מחיצה את אמונה, גאולה, מבשרת ואָדֶמֶת, הנאוות והנעימות". עשהאל נתן בו מבט זועף, אם חלילה וחס תשמע דניאלה הלבנה דברי כפירה אלו, יוכל הדבר לשבור את ליבה הרך.

רב שמואל-המתלהם, סיים בחופזה את דבריו, ועשהאל קיבץ סביבו את החבורה: שמעיה-הבועט, נצח-ישראל-לא-ישקר מגודל השיער, יהודה-אל הליצן, סעדיה התימני, וטירן המחוצ'קן. "השלום והברכה לכם נאמני ארץ הקודש, איפה הייתם ומה עשיתם?" חקר אימת המזרח. "חגגנו אתמול בשכונה הסמוכה של הערלים, שרפנו את עגלותיהם, חבטנו בנשותיהן, בקיצור עשינו להם פוגרום" השיב טירן המחוצ'קן. "שששש...." השקיטו עשהאל "פוגרום עושים רק ליהודים, מעכשיו אמור - עשינו להם תיקון". "תיקון רציני מאוד" גיחך יהודה-אל, והחבורה פרצה בצחוק גדול.

"זקני העדה מסיחים את דעתו של השריף הרשע, ושל היושבים בירושלים הבירה" דיווח עשהאל , "זה אומר שלפחות מספר חודשים לא יטרידו אותנו כאן במבצר, כוחנו ועוז רוחנו שוב עמדו לנו, לכו נעריי, אכלו, שתו, רקדו ועשו הרבה תיקונים, כי עת ששון היא ליעקב. ושלחו דבר אל בת-שבע וגאולה - רעב אני".
הנערים יצאו חפוזים למלא מצוות אדונם, לא חלפו רגעים רבים, ולחדרו של עשהאל קרבו ובאו בת-שבע וגאולה נושאות נזיד, סלט ירקות-שמיטה ובקבוק יין מיקבי הגדה. בת-שבע גדלה והפכה לאישה, הרהר עשהאל תוך שהוא מנסה להתיק את מבטו משדיה שבלטו מחולצתה הצנועה, מרגלית ושבעת ילדיה נשכחו כלא היו.
בת-שבע הסמיקה, אדמומית עלתה בלחייה הבשלות, את עיניה השפילה לעבר "ראש טוב" אלת עץ האלון של עשהאל אשר שמעה יצא למרחקים, ובליבה חשבה "איזה גבר, איזה גבר".

אחר שאכל ושבע, ניגש עשהאל להיפרד מדניאלה הלבנה. עוד הספיק לשמוע אותה מדווחת לכתבי הסמרטוטונים, איך אל-עמו לא תיפול כמו שנפלה מצודת אמון-יה, ואם באמון-יה הייתה מלחמת גבורה הרי הפינוי מאל-עמו יהיה אמון-יה פלוס פלוס כפול שבע ברבוע. "גם מתמטיקה היא יודעת" לחש עשהאל בהערצה "איזו אישה, איזו אישה".

חזר עשהאל לחוות פחון, לזרועותיה של מרגלית, ובאל-עמו התנהלו העניינים כסדרם, הבנים רקדו, הבנות בישלו, דניאלה השתטחה, נדיה גידפה והפורעים פרעו. שקט ושלווה.

ולפתע, שוד ושבר, בוקה ומבולקה, כוחותיו של השריף הרשע, מלווים בחיילי הריינג'רס המיומנים פשטו לתוך המבצר. שמעיה וחבורתו נותרו המומים, דניאלה צווחה, "השיגו לי את עשהאל, השיגו את עשהאל", שמעיה-הבועט לא בעט, נצח-ישראל נלקח ללא התנגדות, ותוך דקות ספורות, נכבש המבצר על כל יושביו.

"זה לא בסדר, זה לא הוגן" מלמל שמעיה-הבועט בעודו נגרר מחוץ למבצר, "כוחות הרשע, היו אמורים להודיע, אנחנו היינו אמורים להתכונן, ממש לא לפי התוכנית, ובפרט שכוחות הרשע היו צעירים, גדולים וחזקים, איך אפשר כך לנהל מאבק".
במהרה התקבצה סביבו שאר החבורה. "כעת מתחיל העסק האמיתי" אמר יהודה-אל מחכך את ידיו בהנאה, "הפינוי של הבנות". הנערים הביטו בשקיקה עת נגלתה חלקת ירכה הצחורה של גאולה וחלקים מוצנעים אחרים של הנערות האחרות. "אני לא מאמין" צעק טירן המחוצ'קן בהתרגשות גדולה, "בת שבע הנאווה, לא לבשה חזיה, הכינה עצמה כראוי, הנערה".
החבורה לא יכלה להתיק את עיניהם מהמראה המרהיב. הבנות נאספו להן בצד, מחייכות חיוך מבויש אך מלא גאווה, הן את שלהן עשו.
לפתע הטיח עצמו יהודה-אל על הרצפה, אחז באבנים, וזעק "לא, לא, לא אתן, לא תפנו אותי". "יהודה-אל, אנחנו מחוץ למבצר, איש לא מנסה לפנות אותך" העיר שמעיה הבועט, "נכון, נכון, אבל שים לב למבטיהן של מבשרת ואדמת, אולי כך אשבה את ליבן".

"רב לכם, מספיק עם השטויות", פקד שמעיה-הבועט בקול תקיף. "הבה נשקיט את התשוקה והלהט, בואו נעשה תיקון". החבורה המובסת שמה את פעמיה למאהל שבט הערלים, בזעקות ושירת עם-ישראל-חי, העלו באש עגלות, צריפים ואת בית הקברות המקומי. "כך צריך להתנהל מאבק" זעק סעדיה תוך שהוא מושך בזקנו של קשיש. "יפה דרשת" השיב לו נצח-ישראל תוך שהוא מפליא מכותיו באחת הנשים.

עייפים ותשושים חזרה החבורה לעיר חברון המעטירה. ומה קרה בינתיים לעשהאל דה-קיד אימת-המזרח. הידיעה על הפשיטה הגיעה לעשהאל באיחור רב. "המנוולים, שינו את הכללים ולא טרחו להודיע לנו" מלמל עשהאל, "כעת מאוחר מדי, אלך להתנחם אצל מרגלית, רק חבל שהחמצתי את מופע הנערות, מילא, עוד יהיו הזדמנויות רבות".

שקעה השמש, קדרו השמיים, נחו תושבי חברון מעמל יומם. רק בשבילים האפורים, כשפניו עזות המבט מביטות בשקיעה רוכב לו דה-קיד על סוסתו נצחיה, בדרכו להציל את עמישראל.



אל תחמיצו את המזרחון - תחילת עלילותיו של עשהאל דה-קיד

 

כל הזכויות שמורות אלי זבולוני © 2017