כה אמר זבולוני
Bookmark and Share
 
21/03/1997
גישושי שבת - עם ענת עצמון - מציאות מדומה
רדיוס"
 
תקציר: איך לנגן על פסנתר סטאנווי כנף בלי לרוקן את הכיס. מציאות מדומה על קצה המזלג,
אסור להחמיץ: ריח הזיעה של החותרים בספינה של בן חור.


[00:16] ענת עצמון: הי.
[00:17] אלי זבולוני: הי ענת.
[00:18] ענת עצמון: מי ששמעתם את קולו, זהו אלי זבולוני שהוא איתי כאן באולפן, הוא אחראי על הפינה הטכנולוגית שלנו, שקראתי לה "טכנולוגיה חלומית" כל מיני דברים שאולי יתבצעו, אולי לא. הוא יספר לנו.
[00:33] ענת עצמון: אבל לפני כן אלי, אני רוצה להקריא לך, בתור אחד שהוא חובב "סיינפלד", אפילו יותר ממני, קטע מהספר שלו שאני מקריאה ככה לאורך התוכנית. אני חושבת שזה אולי קצת מתאים לנושא ולפינה שלנו.
[00:49] ענת עצמון: אז זה הולך ככה: כל-כך נמאס לי להמציא כל בוקר תלבושת אחרת בשביל עצמי. למעשה אני מוכן אפילו לומר, ואני חושב שהרבה אנשים יסכימו איתי, שאני חושב שבסופו של דבר האופנה תפסיק להתקיים.
[01:00] ענת עצמון: אני חושב שיום אחד כולנו נלבש את אותו הדבר, מפני שכל פעם שאני רואה סרט או תוכנית טלוויזיה, שבהם יש אנשים מהעתיד או מכוכב לכת אחר, הם תמיד לובשים כולם את אותה התלבושת.
[01:12] ענת עצמון: כאילו, מתי שהוא, כולם החליטו: "אוקי, זה מספיק, מהיום זו תהיה התלבושת שלנו – סרבל בצבע כסף, עם סמל האות וי, ומגפיים. זה הכול. אנחנו יוצאים תיכף להתחיל בביקורים אצל כוכבי לכת אחרים, ואנחנו צריכים להראות כמו נבחרת". ראש טוב.
[01:30] אלי זבולוני: ראש טוב מאוד. ואיכשהו, בצורה מסוימת זה מתקשר למה שאני הולך לדבר.
[01:35] ענת עצמון: אוקי. תפתיע אותנו.
[01:37] אלי זבולוני: נראה. אני מנגן פסנתר, כבר מספר שנים, ואם בתחילה יכולתי לנגן על פסנתר עם צליל של פח, אז עם הזמן בא החשק והתיאבון ואנינות הטעם, והיום מדי פעם בפעם הייתי רוצה לנגן על ה "רולס רויס" של הפסנתרים "סטנוואי כנף".
[01:52] אלי זבולוני: מה הבעיה? זה גם מכשיר יקר מאוד, וגם אתה צריך מקום די גדול לאחסן את המכשיר הזה. מה שהייתי מצפה, שיום אחד אני אוכל לגשת לחנות ה- "ביפ ביפ" השכונתית, ולהגיד למוכר: אתה יודע מה תארוז לי איזה סטנוואי כנף אחד.
[02:06] אלי זבולוני: ואז הוא היה אומר: במה אתה רוצה את זה, על דיסקט, על סי.די רום, או על כל מדיום אחר? אני הולך לביתי שמח וטוב לב. אשים את המדיום שקיבלתי במכשיר ה- "ביפ ביפ" המיוחד הזה, ו- יהיה לי ממש סטנוואי, מכל הבחינות שהן: מהבחינה של השמיעה, מהבחינה של הראיה, וכולל מהבחינה של המגע.
[02:25] אלי זבולוני: כלומר אם אני אגע או אנגן במקשים אני ארגיש כאילו באמת אני מנגן במכשיר סטנוואי.
[02:29] אלי זבולוני: עכשיו, מה זה ה "ביפ ביפ" הזה? זו למשל "חנות המציאות המדומה השכונתית", או בלעז Virtual reality. אני בטוח שכולם שמעו על מציאות מדומה, וירטואל ריאלטי, בואי ננסה קצת לגעת במה זה, ומה אפשר לעשות עם זה.
[02:42] אלי זבולוני: אז דבר ראשון, מציאות מדומה זו סוג של טכניקה שגורמת לצופה, למאזין, למשתתף לחשוב שהוא נמצא בסיטואציה אחרת, בסביבה אחרת, הוא רואה מראות אחרים, הוא שומע דברים אחרים. ולמעשה אנחנו גורמים לו להיות באשליה מסוימת
[02:57] אלי זבולוני: וככל שהצופה יותר מתמזג או שוקע בתוך האשליה, כך המציאות המדומה יותר אמיתית למעשה, עד שבאמת לצופה קשה להבחין בין המציאות לבין מדומתה. אנחנו יכולים להגיד שאנחנו נמצאים פה בתחפושת אחת גדולה, ופה שילמתי את חובי לפורים, כלומר, אני לא צריך לדבר יותר על פורים.
[03:14] ענת עצמון: לא, אתה עוד צריך.
[03:16] אלי זבולוני: עכשיו בואי נחשוב איזה טכניקות יש לעשות את המציאות המדומה הזאת. יש טכניקה אחת שראינו את שוורצנגר. ראית את "זיכרון גורלי"?
[03:23] ענת עצמון: בוודאי.
[03:24] אלי זבולוני: Total recall, אוקי, אז הוא יושב שם מחובר למכשירים ומשחקים לו במוח כך שהוא יהיה בטוח שהוא נוסע כעת למאדים ודברים כאלה. טכניקה מאוד נחמדה וברור שאפשר לעשות איתה הכל! מה הבעיה?
[03:35] אלי זבולוני: שדבר ראשון, היום – אנחנו בכלל לא יודעים איך המוח עובד. שמץ של מושג כמעט. וגם אם היינו יודעים, אני למשל לא בטוח שבשביל לחוות נגינה בסטנווי הייתי מוכן שישחקו לי במוח. אני יותר מדי מעריך אותו.
[03:47] אלי זבולוני: דרך אחרת, היא דרך הרבה יותר פשוטה. אני אומר: אני לא יודע איך המוח עובד, אני גם לא יודע איך החושים מתקשרים עם המוח, אבל אני יודע מה החושים רואים, או חשים, אני יודע מה העיניים רואות.
[03:59] אלי זבולוני: בואי נחליף את התמונה לפני העיניים, כלומר – אני אתעתע בחושים, כך שאני אחשוב, המוח יחשוב שהוא רואה משהו אחר ומהבחינה הזו הייתי מגדיר את כל המציאות המדומה כ- "עבודה בעיניים". תרתי משמע.
[04:11] אלי זבולוני: עכשיו, זה לא משהו חדש בכלל. כלומר אנחנו יכולים לחשוב על קולנוע, בסרט הקולנוע גם כן מתעתעים בחושים, ולמעשה על הפילם יש הרבה תמונות של סטילס, כשמריצים אותן מהר מתקבלת אשליה של תנועה.
[04:22] אלי זבולוני: אבל מה? רק שני חושים משתתפים בו, בואי נניח שאני רואה כעת, לא יודע למה זה בא לי, זה הסרט שאני זוכר, בן חור. זה היה לפני הרבה זמן. יש שם איזה קטע שרואים שהוא מובל כעבד לרומא, וחותר בספינת העבדים.
[04:35] אלי זבולוני: אבל אתה כצופה שמנסה להתמזג בסצינה, היית מצפה שתריח את ריח הזיעה שנודף מבן חור. לא כך אם מימינך אתה מריח CK1 משמאלך שאנל-5, בכלל בכלל לא בכיוון. אתה לא מצליח להתמזג.
[04:48] אלי זבולוני: עכשיו בואי נחשוב שגם החושים שכן משתתפים, כלומר הראיה והשמיעה, גם הם מוגבלים. למרות שהקולנוע, עוד פעם, מנסה למזג אותי באווירה – מחשיכים את האולם, מסך גדול, דולבי סרואנדינג סאונד וכן הלאה, למרות הכל, אם אני אסובב את ראשי לאחור או הצידה, אני אראה "אסור לעשן".
[05:04] ענת עצמון: המציאות המרה תתגלה.
[05:07] אלי זבולוני: אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים. אנחנו רוצים שכל החושים יהיו מעורבים וכמה שיותר. עכשיו, הדברים האלה, למעשה מה שאני הולך להגיד כעת, זה כבר ערבוב של דברים שקיימים היום, ודברים שקצת אנחנו מפנטזים קדימה, כי זה תחום שבאמת נורא נורא התקדם.
[05:20] אלי זבולוני: אז דבר ראשון, בואי נחשוב על פתרון שאנחנו ניקח לראיה. אני רוצה באמת לחסום את כל המראות האחרים, אז אני אלבש איזה סוג של קסדה עם סוג של משקפיים מיוחדות. שכל עין צופה באיזה מסך טלוויזיה.
[05:30] ענת עצמון: על זה כבר שמענו, באמת.
[05:32] אלי זבולוני: יפה. ולכל עין מוקרנת תמונה בזווית קצת שונה, ואני מקבל את האפקט של העומק. אבל בואי נגיד גם, וזה גם קורה איכשהו, אבל לא ברמה טובה. שאם אני אסובב את הראש – כמובן הקסדה שלי יש לה חיישנים, יש איזה מחשב שיודע שסובבתי את הראש ואז הוא ישדר תמונה אחרת.
[05:46] אלי זבולוני: ובמקרה של בן-חור, אני אראה את מנהל המשמרת שדופק בתוף ונותן את הקצב, למשל. כנ"ל לגבי השמיעה: אני אזוז, ואקבל אפקט אחר, ובאותה מידה, אם אני אלך, יש חיישנים שיודעים איפה אני נמצא, אני אתקרב לבן-חור או לסיינפלד, נצטט אותו, למשל בחנות המרק.
[06:04] אלי זבולוני: אני ניגש קרוב, ואני רואה את מוכר המרק הרבה יותר מקרוב, וכן הלאה.
[06:07] ענת עצמון: ולהריח את המרק.
[06:09] אלי זבולוני: יפה. עכשיו בואי נדבר באמת על שאר החושים. חוש הריח זה באמת קצת בעייתי, יום אחד יהיה דבר כזה, וחוש הטעם זה בכלל out of question. אבל איזה עוד חושים אנחנו יכולים לחשוב – יש חוש המגע, חוש השישי זה גם כן בעיה אני מניח, אבל חוש המגע, שבואי נגדיר גם שיווי משקל ודברים כאלה.
[06:26] אלי זבולוני: גם היום, אם תלכי לכל הדיסניים: וורלד, יורודיסני וכן הלאה. יושבים בכל מיני חלליות במשחקים, ואם החללית נוטה שמאלה, אז אתה מרגיש שגם אתה נוטה שמאלה.
[06:38] אלי זבולוני: הנקודה היא שבאמת יש משהו אחד שלא נגענו בו בכלל, ממש הרגשה של מישוש וכן הלאה. אז בואי נחשוב שאנחנו יכולים ללבוש איזה סוג של חליפה, שהחליפה הזאת יש עליה המון המון חיישנים, שיודעים כל הזמן את המצב של הגוף שלי.
[06:49] אלי זבולוני: וגם יש שם מיליוני סיכות זעירות, ששינוי של מצב של כל סיכה גורם לי להרגשה, לתחושת מגע שונה – קטיפתי, מחוספס וכן הלאה. ומאחר ויש מחשב שכל הזמן מגיב בצורה חיה לפעולות שלי, אז למעשה יכולנו לעשות כמעט כל דבר.
[07:04] אלי זבולוני: אז בואי נחשוב, רק ניגע בקצה קצהו של הדברים שיכולים להיות:
[07:09] ענת עצמון: דבר אחד, אלי.
[07:11] אלי זבולוני: דבר אחד, אוקי. אז דבר אחד שבאמת עליו אני לא אפרט כי זה התחום הכי חם והכי מדברים עליו זה סקס. ואני משאיר פה לדמיון של כולם איך יראו החליפות והמכשירים וכל האביזרים לנושא הזה.
[07:21] אלי זבולוני: אבל בואי נחשוב משהו אחר. את למשל שחקנית תיאטרון, והיית רוצה לדמות שאת נמצאת בתוך סצנה מסויימת. נניח את אופליה, את נמצאת כעת בחצרו של מלך דנמרק.
[07:29] אלי זבולוני: אז זה לא סתם שאת מצטטת טקסט וכן הלאה, את יכולה להתקרב פתאום להמלט, והוא יגיד משהו, ואת תעני לו לפי הטקסט, או תמציאו משהו חדש. או פתאום את הולכת, בא לך, את הולכת ומתקרבת לחומת הארמון, ורואה שם את הספינות שמפליגות לשבדיה,
[07:42] אלי זבולוני: או את ג'ולייט, שעומדת על המרפסת בוורונה. ומריחה את ריח פרחי הלילך, ומשק הרוח,
[07:49] ענת עצמון: יוצא מן הכלל, אלי תשמע, אני לא יודעת, אני חושבת שיום אחד פשוט אנשים ישבו על הכסא, וזו תהיה התחפושת התמידית שלהם, אם אנחנו חוזרים לפורים.
[07:57] אלי זבולוני: זה נכון. נשף מסכות בוירטואל ריאליטי, זה ממש בעייתי, כי צריך לנתח על כל אחד ואחד. אבל לי יום אחד אולי יהיה את הפסנתר הזה.
[08:04] ענת עצמון: על הכיפק, אלי. ואנחנו נעבור לריאליטי, לפרסומות.
 

כל הזכויות שמורות אלי זבולוני © 2017