כה אמר זבולוני
Bookmark and Share
 
28/11/11
 




יציע חברות הכנסת.

עורו אחיותיי
אלי זבולוני

נולדתי בירושלים למשפחה דתית-רביזיוניסטית. אבי למד בפולין במיטב הישיבות והסתופף במחיצתם של גדולי הדור (הרוגאצ'ובר והרב ברוך בר - למביני דבר), למד בישיבת "מרכז הרב" בירושלים, והיה מקורב לרבנים כרב צבי יהודה קוק, רב אריה לוין ואחרים.

בית הספר היסודי בו למדתי - דוגמא לבנים ע"ש הרב עוזיאל, היה כשמו, בית ספר לבנים בלבד (דתי כמובן), בתיכון כבר למדתי ב"מעלה" בית ספר דתי אך מעורב.

אפשר לומר שהחינוך שקיבלתי והסביבה בה הסתובבתי היו מוגדרים היום כמייצגים את הציונות הדתית לאומית, אך תהום פרושה בין זו של אז לזו של היום. ובפרט ביחס לנשים.

המגמה שאנו רואים את התגברותה המסוכנת, של התייחסות לאשה כמעוררת את "יצר הרע", ולכן יש להקפיד על מרחק ממנה ואפילו לא לשמוע את שירתה הייתה נפוצה בזמני רק בקרב העדה החרדית.
למרות שמאוד פופולרי לתקוף את החרדים, אין יחסם לאשה מהווה סכנה כלשהי. החרדים (ואין מדובר רק על נטורי-קרתא) מלכתחילה הפרידו עצמם ממדינת ישראל, הסתגרו בחומותיהם, והגדירו מראש את חוקי המשחק (אנחנו נלמד תורה, אתם תעזרו לישיבות, "איש איש אל מחנהו"). יתרה מזו, תופעות מסוג של "אימהות הטאליבן" זוכות מהם לביקורת קשה ממש כתופעות של התפקרות.

הסכנה טמונה במגמת ההתחרדות שעובר המגזר הדתי לאומי. לכך אולי התכוון אפרים הלוי באומרו שסכנת ההתחרדות גרועה יותר מסכנת הגרעין האיראני, ולא בצדק זכה לביקורות דווקא מנציגי הציבור החרדי.
בנעורי הייתי חניך בתנועות הנוער "בני עקיבא" ו"הצופים הדתיים". גם אם הייתה הפרדה (בבני עקיבא) בין בנים ובנות, הרי בסוף "הפעולה" היינו נפגשים, רוקדים, ואפילו "לוחצים ידיים". לא עלתה על הדעת הלכה מסוג "קול באשה ערווה", דבר זה היה שייך ליהדות השחורה שאנחנו התברכנו שאין אנו משתייכים אליה.

לפני שבע שנים בהלווייתו של אבא עלתה לשאת הספד גם יעל נכדתו. בהלוויה שנערכה "כמנהג ירושלים" למהדרין, נכחו חרדים רבים וגם הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, מנהיגם הרוחני של "גוש אמונים" והרב הראשי לשעבר של ישראל. למרות זאת איש לא פקפק בזכותה של יעל לשאת הספד. נראה כי בשנים האחרונות אצל חלק מהרבנים הגדולה בתורה עומדת ביחס הפוך להקצנה דתית.

ההקצנה שחלקה נובע מהאדרת רבני הציונות הדתית, וקבלה ללא פקפוק של פסקי הלכה מפי רבנים שחלקם קיצונים שבקיצונים, היא זו שצריכה להפחיד אתכן אחיותיי הנשים. הקצנה זו הבאה עם חוסר סובלנות לכל מי שדעתו שונה מדעתם יכולה להביא לתוצאות איומות. ואם בסובלנות עסקינן, זוכר אני כי אבי למרות שלא הסכים איתי, קיבל בהבנה את התרחקותי מהדת, רק דבר אחד לא היה סולח לי אם הייתי מואשם באלימות, שוחד או מרמה. איך אפשר להשוות אותו או אנשים שייצגו אז את הציונות הדתית כיוסף בורג ויהודה בן מאיר - ראשי המפד"ל, לרבנים של היום, אלו המתהדרים ב"ברוך הגבר" וב"תורת המלך".

שלא כביהדות החרדית, האומרת שעלינו לחכות למשיח צדקנו, שאין להתגרות באומות העולם ואין זה משנה אם הממשלה החילונית בישראל תהיה ממשלת ליכוד, מערך או אפילו ממשלת המנדט הבריטי. היהדות ההתנחלותית המקדשת כל רגב מארץ ישראל, גורסת שעכשיו היא עת הגאולה, ובקרבה צומחות תנועות הרוצות להקים את בית המקדש השלישי, את הסנהדרין ולכונן "מדינת הלכה עכשיו".

הציונות הדתית לאומית אינה מתבדלת, אלא מנסה להשליט את עקרונותיה על שאר העם, מאמינים ולא מאמינים כאחד, ולצורך זה כל הדרכים כשרות. עדות לכך, היא מתקפת החוקים המנסים לפגוע בחופש הדיבור ובבית המשפט העליון, גם אם סביר שרוב רובו של העם מכיר בחשיבותו ובעצמאותו של בית המשפט העליון (למרות ההסתה נגדו), חוקים המנסים לשנות את הרכבו של בית המשפט לפי מפתח פוליטי עוברים ללא בעיות.

ובנוגע אליכן הנשים, המגמה מאוד ברורה. זה מתחיל בצוערים שאינם מוכנים לשמוע שירת נשים, ממשיך בסירובם של תלמידי המכינה הקדם צבאית בעלי לשמוע הרצאה בכנסת בגלל שהמרצה היא אישה! (להזכירכן בבית הספר היסודי שלי, דוגמא לבנים, לימדו מורים ומורות, ואיש לא העלה על דעתו שאסור להקשיב לדברי אישה).
לא קשה לחזות את ההמשך האפוקליפטי: הקמת עזרת נשים לחברות הכנסת במשכן הכנסת, תחנות רדיו ללא נשים (בפרט בעלות דעות שמאלניות), איסור נהיגה, הליכה במדרכות נפרדות (נוהג מקובל במקומות בהם קיימים כבישים ליהודים ולאחרים), ועד הפינלה: איסור הצבעה לכנסת.

כל החוקים האלה, ילוו כמובן במתק שפתיים, במשפטים כ"כבודה של בת מלך פנימה", בהסברים רבניים אחרים ובטיעון של פלורליזם (אפילו אם זה אוקסימורון). כל זה אינו משנה, התוצאה הסופית, תהיה שבסוף אכן ייחקק החוק השולל את זכות ההצבעה מנשים (לפני או אחרי החוק השולל זכות בחירה ממי שאינם יהודים). למרות שחמישים אחוז מהאוכלוסייה הן נשים, החוק ייחקק!

ובכן אחותי, הסכנה קרובה, ולכן כל מה שעלייך לחשוב בבחירות הבאות הוא לא "האם אני בעד או נגד ההתנחלויות", אלא "האם אני רוצה להמשיך לנהוג, לשדר בטלוויזיה, לא להיקרא בהמה, ולהצביע בבחירות במדינה דמוקרטית".

 

כל הזכויות שמורות אלי זבולוני © 2017