כה אמר זבולוני
Bookmark and Share
  20/10/02  
 






עשהאל דה-קיד רוכב בעוז בדרכו להצלת
עם ישראל

מזרחון
אלי זבולוני

עשהאל-דֶה-קיד היה מותש למדי, שעות הוא רוכב על סוסתו הנאמנה נצחיה, השמש קופחת על ראשו ורק כיפת הצמר הגדולה סייעה במעט. דה-קיד אימת המזרח-הפרוע מחה מספר אגלי זיעה ממצחו המסוקס, לא קלה הייתה הדרך, אך האמונה בצדקת דרכו דחפה אותו קדימה.

הקריאה הגיעה אל עשהאל בשבתו תחת סוכת הכרמים אשר במעלה-אביונה. שעות לפני כן בילו דה-קיד וחבורתו במשחק "לשבור את הזיתים" - משחק המסמל את חגיגות תחילת עונת הסתיו ובו קבוצת הילידים מנסה למסוק את הזיתים וקבוצת עשהאל מתחרה על שבירתם. היה יום מוצלח מאוד, נוסף לזיתים נשברו גם ידיים, רגליים ואפילו כמה אפים, כך שעשהאל וחבורתו היו יותר מראויים למנוחה.

מרגלית הנאווה שעיניה חרוזים, ושדיה תָּפּוחים, רכנה מעליו, יבוא יום, הרהר עשהאל, אפסיק את נדודי, אקח את מרגלית ויחד נבנה אוהל או אפילו קראוון. טפיחת פרסות לא סדירה העירה אותו משרעפיו, זו יכולה להיות רק פרדתו הצולעת של "בנצי המביא" - ומשמעותה רק אחת - צרות. בנצי היה שליחה של "דניאלה-הלבנה-המשתטחת-על-הרגבים" הכוהנת הגדולה של המזרח, ואם דניאלה טרחה לשלוח לו הודעה בצוהרי היום, כנראה שמדובר בקטסטרופה, כזו שרק דה-קיד יכול לטפל בה.

בנצי הצולע ירד מפרדתו, ירק את שארית טבק הלעיסה, וניגש אל עשהאל. "השלום והברכה לך דֶה-קיד" לחש מתנשף מבעד לשיניו השבורות, "שלום לעם ישראל, בארץ ישראל " שיגר דה-קיד את תשובתו המוחצת. "מברק בהול לי אליך, מדניאלה הלבנה" אמר בנצי, "כולי אוזן הכרויה לירושלים המעטירה" החזיר לו עשהאל.

"אשר יגורנו בא לנו, השריף הרשע, זומם להתנכל לאחינו הקדושים ולחוותיהם בגבעת תפוח י"ח, ובאפרת ב' צפון-צפון-מזרח-5-מעלות-לימין, אנא דה-קיד הושיעה נא" היו דבריה של דניאלה. בשורת האיוב הייתה כסם בעצמותיו של דה-קיד, תחילה חשב לקבץ את חבורתו, אך כאשר נשא עיניו סביב וראה את סגנו שמעיה-הבועט ושאר החבורה, שרועים על הרצפה, בקבוקי יין כשרים למהדרין סביבם, וזרועותיהם השעירות חובקות את אמונה, גאולה, מבשרת ואָדֶמֶת, החליט להניח להם ולצאת למשימה בגפו. אחרי הכל התהילה בסוף תהיה שלו, ויש להאמין שמרגלית וצמד עופריה הזקופים ידעו להעריך זאת.

אך לא איש כדה-קיד יצא לדרך ללא הכנה מתאימה, שמו כפורע הגדול של המזרח לא בנקל נקנה. בידיים אמונות העמיס על נצחיה הנאמנה את "ראש-טוב" האלה מעץ אלון שטופח בידיים יהודיות ועל כתפו נשא את קלאץ' הכסף - תת המקלע עם מסמרי הכסף אשר שמו יצא לתהילה. דבלל את זקנו, פרע פאותיו, חבש את "כיפת המהומות" העשויה צמר שנגזז מכבשי חוות פחון ועל לבושו הניח טלית-קטן גדול מאוד העשוי מפתיל תכלת שנרקחה מחלזון הארגמן.

חוזר עשהאל לסיפורנו עייף ותשוש, לא חלפה שעה ובאופק נגלו המלונה, האוהל והמקווה המפואר המהווים את גבעת תפוח י"ח, למראה הקריה הנשגבה רחב ליבו של עשהאל ושפתיו לחשו "ברוך הבונה שכיות חמדה בשומרון וביהודה". לא הספיק להתענג מיפי המראה, ועיניו נפלו על כוחותיו של השריף הרשע מלווים במרכבתם של אלו אותם תיעב מכל - הרושמים בעיתונים.

דפק עשהאל קלות בצלעותיה של סוסתו, הרחיבה נצחיה נחיריה, רקעה בפרסותיה ופצחה בדהרה. למראה דה-קיד השועט נפוצו כוחותיו של השריף השמן לכל עבר וגדודי העיתונאים מיהרו להיחבא מאחורי עגלותיהם רועדים כעלה הנידף. שרקה והמהמה "ראש טוב" תוך שעשהאל מטעים את הנסים מנחת זרועו, ראו תושבי הגבעות כי הייתה להם ישועה, חפזו ובאו אף הם, מי בקרש ומי באבן והפליאו מכותיהם באדם וברכוש, עד שלא נותר גלגל קבוע על חישוריו.

הודו תושבי הגבעות לדה-קיד, מילאו את אמתחתו צידה, ברכוהו ברכת הדרך ונפרדו ממנו בדמעות שליש.

ירדה לה השמש, קדרו השמיים, נחו תושבי הגבעות מעמל יומם. רק בשבילים האפורים, כשפניו הקשוחות עזות המבט מביטות בשקיעה רוכב לו דה-קיד על סוסתו נצחיה, בדרכו להציל שוב את עמישראל.


להמשך עלילותיו של עשהאל לחצו על: הקרב על ה"אל-עמו"

 

כל הזכויות שמורות אלי זבולוני © 2017